אמי ז"ל נהגה לומר את המשפט "בדידות היא מקום שנעים מדי פעם לבקר בו, אך זה אסון כשהוא הופך למגורי קבע". במהלך העשור האחרון, כשאני מביטה מימיני ומשמאלי, איני יכולה שלא לקבל את הרושם שיותר ויותר נשים וגברים, צעירים ומבוגרים כאחד, בחרו את הבדידות כמגורי קבע. תמונת המצב הזו נכונה לגבי חלק נכבד מארצות המערב, והחברה הישראלית אינה שונה, כמובן, מבחינה זו.
מה שעומד בבסיס השינויים שחלו בשני העשורים האחרונים בכל הקשור לאהבה, זוגיות ונישואין, הוא אי בהירות הקיימת בקרב רבדים רחבים בחברה, בכל הקשור לחלוקת התפקידים בין המינים מחד גיסא, ומאידך – ביחס לאופי ומהות המערכת הזוגית.
בשנים עברו תמונת המצב הייתה ברורה וכללי המשחק היו נהירים לכל. בין שני המינים התבצעה, כביכול, "עסקה": הגבר היה תורם את חוסנו וכישוריו כמפרנס, בעוד האישה הייתה מביאה ל"עסקה" את האהבה, הרוך וכמובן את היכולת להביא צאצאים.
ימי "העסקה" עברו חלפו מזמן מהעולם. "סדרי בראשית", שליוו את מערכת היחסים הבין-מינית (אגב, המצב זהה לשינויים הקיצוניים, שחלו במהלך השנים במישורי החיים השונים – כלכלה, טכנולוגיה, רפואה, תוחלת חיים, תקשורת וכו'), קיבלו מוטציות שונות ומשונות.
בבסיס אותן מוטציות חדשות עומד העיקרון הפמיניסטי של שוויוניות בין המינים – בכל מישור, ובראש ובראשונה במישור הבין-אישי. עיקרון – כן, אבל משהו ברור, מובן ומוסכם – לא. אולי בעתיד. בשלב זה, הבלבול חוגג.
חוסר הבהירות הקיים כיום בין המינים בכל הקשור ל"חלוקת תפקידים וסמכויות" השפיע במידה משמעותית על דפוסי ההתנהלות של מה שמכונה "מערכת יחסים". בפועל, זה מתבטא בבלבול מוחלט בכל הקשור לציפיות ההדדיות בין בני הזוג וגם בהגדרת מושגים כמו אהבה, זוגיות ומשפחה.
הבלבול – חוסר הוודאות, מתבטא כבר בשלב הראשוני: שלב החיזור. בעבר היו הגדרות ברורות בנושא: הגבר היה המחזר בעוד האשה הייתה המחוזרת, זו שנענית – אם רצונה בכך – לחיזוריו של הגבר.
בעשורים האחרונים, הכללים הללו שוב אינם תופסים בחברה המערבית המודרנית. נשים אינן חוששות עוד ליזום. נשים שוב אינן רוצות לחוש כניצודות או כנענות. מאידך, גברים שוב אינם רואים עצמם כמפרנסים בלעדיים. הם גם אינם חשים צורך להציע את תמיכתם וחסותם על האשה.
גם במישור המיני הדברים כבר אינם כפי שהיו בעבר. תפיסת העולם הפמיניסטית הגורסת, שלנשים ולגברים ישנם אותם צרכים, מאוויים ורצונות מיניים, יצרה בלבול מוחלט בחדר המיטות. ההצהרות שנשים יכולות להנות ממין גם ללא גברים, עוד הוסיפו (אצל הגברים, כמובן) על הבלבול הזה.
המצב הזה גרם אצל גברים רבים לתחושות של תסכול ופחד מ"חובת ההוכחה", אך מאידך, גם להתקשחות רגשית, התנהגות מחוספסת ואי רצון למחוייבות. מכאן ועד למתירנות מינית והשתוללות יצרית חסרת כל טעם, המרחק כבר אינו גדול.
הבלבול ניכר גם כשמדובר בזוגיות. לדפוסי ההתנהלות שהיו מקובלים בעבר, אין עוד אחיזה במציאות של היום. הגדרות התפקידים במערכת הזוגית שוב אינן ברורות ומקובעות, והן נקבעות בהתאם ובהסכמה לקביעת שני בני הזוג. זה אולי נשמע טוב, אך במציאות הדבר גורם לא אחת להרבה תסכול, ועוד יותר מכך – להרבה חוסר בהירות.
פועל יוצא הם הנתונים הסטטיסטיים הבאים: בשנת 2000 אחוז הרווקים בישראל בקשת הגילאים 20-29, עמד על 72.5%. שלוש שנים לאחר מכן הוא כבר זינק והגיע ל-77%! המצב אינו שונה בכל הקשור לנשים – בשנת 2000 אחוז הרווקות בישראל בקשת הגילאים 20-29, עמד על 54%. שלוש שנים לאחר מכן הוא כבר זינק ל-60%!
התא המשפחתי נחשב כערך עליון ביהדות, ומכאן גם הלחץ, הישיר והעקיף כאחד, שנהגו בעבר להפעיל בני משפחה על הצעירות והצעירים הלא נשואים. משפטים כמו: "נו, מתי סוף סוף נזכה לאיזה נכד?", או – "נו, מתי סוף סוף נזכה לרקוד בחתונה שלך?" הפכו חלק בלתי נפרד מכל "תפריט" סביב השולחן בארוחות לילות שישי והחגים.
אין הורה שלא היה רוצה לראות את ילדיו נישאים ובונים משפחה, אבל הלחץ היום בכיוון הוא הרבה יותר מינורי, והגישה היא הרבה יותר סלחנית. גם ההורים, ברוח התקופה, שומעים מכל עבר משפטים כמו: "מה אתה ממהר? להתחייב תוכל גם בעוד חמש-שש-שבע שנים, קודם תהנה קצת מהחיים", או – "מה בוער לך? עדיף שתגמרי קודם ללמוד, שיהיה לך מקצוע ביד ולא תהיי תלויה כלכלית באף אחד בעולם".
כל הנ"ל לא נולד, כמובן, יש מאין. הוא בא, בעיקר על רקע התמורות והשינויים שחלו במהלך העשורים האחרונים באורחות החיים ובהשקפות העולם בחברה המערבית המודרנית בכל הקשור לאהבה, נישואין, משפחה, זוגיות וכו'.
מיותר לציין שהתמורות והשינויים הללו לא היו זוכים ליישום בפועל, אלמלא "הגיבוי" המאסיבי (שלא לומר "שטיפת מוח") שנתנו לכך אמצעי התקשורת השונים.
